לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה.
קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה.
בשבילה גיבורים עפים הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים בחיפה - ילדים של שלהי שנות השישים, שנות הנס של מלחמת ששת הימים, שנות התרוממות הרוח והעתיד המבטיח.
התוכנית הכללית," נזכר אריק, המספר, "היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?"
אבל התוכנית הכללית השתבשה, ואיתה גם התוכניות הפרטיות.בשבילה גיבורים עפים הוא סיפור התבגרותם המשעשע והטרגי של חמישה נערים ומדינה אחת בעשורים מלאי התפניות שבין מלחמת ששת הימים לרצח רבין, והוא בעצם סיפור התבגרותנו אנו, הישראלים, כפי שהוא משתקף מן הפינה של שיכון אחד קטן ומופלא בשולי התמונה הגדולה.
בשבילה גיבורים עפים הוא רומן על אהבה: על מה שמפעיל ומכבה אותה, על אהבה לאנשים שפניהם מוכרים לך יותר מפניך שלך ושחייך כרוכים בחייהם יותר מכפי שתבין אי פעם. ובתוך כך הוא גם סיפור אהבה לאישה אחת יחידה במינה, זו שבשבילה גיבורים רוצים לעוף.
אמיר גוטפרוינד מאיר בפנס הקסם שלו רגעים הנצורים היטב בזיכרון הלאומי לצד כאלה שנשכחו, או בעצם נשכחו רק לכאורה, כי הנה הם שבים ומזדהרים מבין דפי הסיפור, לעתים מוכרים עד כאב. הוא מחפש בחצץ של זיכרונות אבל גם הופך סלעים גדולים מאוד, ואת מה שהוא מוצא מתחתם הוא צורף לסיפור יפהפה ומחכים על קיומנו בארץ הזאת.
בשבילה גיבורים עפים הוא ספרו הרביעי של אמיר גוטפרוינד, מן המרתקים בדור החדש של סופרי
ישראל. ספריו הקודמים שואה שלנו (פרס בוכמן 2001), אחוזות החוף (פרס ספיר 2003) ו
העולם, קצת אחר כך זכו לתשואות המבקרים והקהל.
נוטות החסד, "Les Bienveillantes", הוא ספר הביכורים של ג'ונתן ליטל, יהודי אמריקאי בן 38, שגדל בצרפת ומתגורר היום בספרד. גיבור הרומן שלו הוא קצין אס-אס נאצי נטול רגשות אשמה החי ופועל בסביבה של נאציזם, אנטישמיות ורוע .
נוטות החסד הוא פרסקו בבּארוקי המתאר בגוף ראשון את עולמו המפלצתי של קצין אס-אס בין 1938 ל-1945, יצירה מהפנטת, מטרידה ורבת-עוצמה, שמיד עם הופעתה זכתה לתשבחות הקוראים והביקורת, כמו גם להשוואות בין ליטל לבין סופרים כמו טולסטוי ודוסטויבסקי.
נוטות החסד זכה בפרס גונקור ובפרס האקדמיה הצרפתית. החלטת חבר השופטים של פרס גונקור, הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת, לא הפתיעה איש. הכול ידעו את התוצאה כבר בקיץ: הגונקור אינו יכול שלא להיות מוענק לסופר האלמוני עד אז, ג'ונתן ליטל.
הצעיר האמריקאי לא רק הפר את כללי הכתיבה ה"רזה" המקובלת בשנים האחרונות בצרפת בקרב סופרים צעירים רבים, כשהנחית על שולחן המו"לים כתב יד של קרוב לאלף עמודים צפופים, אלא גם העז לכתוב בצרפתית שאינה שפת אמו.
ג'ונתן ליטל מספר כי עניינו בזוועות המלחמה נובע מההתבגרותו כאמריקאי בצל מלחמת וייטנאם ומשנים ארוכות של פעילות הומניטארית בקוסובו, רואנדה וסיירה-לאונה. בסוף שנות השמונים הוא החליט להתמקד בשואה לאחר שצפה בסרט "שואה" של קלוד לנצמן, אך בעיקר בעקבות תצלום ישן שנפל לידיו, ובו נראית גופתה העירומה בשלג של פרטיזנית צעירה שחבל התלייה עדיין כרוך סביב צווארה (לימים התברר לו כי זוהי זויה קוסמודמיאנסקייה, שנתלתה על ידי הנאצים באוקראינה והפכה בימי סטאלין לסמל של הניצחון הבולשביקי על הנאצים).
לדברי ליטל, תצלום זה הפך עבורו לאובססיה והוביל אותו לשנים של תחקיר ונסיעות ברחבי רוסיה, אוקראינה וקווקז. הכתיבה עצמה נמשכה ארבעה חודשים בלבד, והתוצאה שהתקבלה היא מונולוג מצמרר, חלום בלהות של ממש: וידויו הדמיוני של קצין האס-אס מקסימיליאן אואה, המציב בפני הקורא שאלה קשה מנשוא: מה היה הוא עושה במקומו?
נוטות החסד משתרע על פני כ-900 עמודים, והוא רואה אור בעברית עוד לפני צאתו לאור באנגלית. בד בבד איתו רואה אור הספר "נוטות החסד - הפולמוס", שהוא קובץ מאמרים וראיונות על הספר ופניות של הסופר למתרגמים.
חייו של עורך הדין יואל ברנשטיין הגיעו לשפל המדרגה: הוא כמעט לא מדבר עם אשתו שלומית, אף-על-פי שהם מתגוררים באותו הבית; הוא מתפרנס מהוצאה לפועל של צווי פינוי ועיקול שמעביר לו חברו מנוער מארק גרובר, לשעבר שותפו במשרד עורכי דין גדול ומצליח; הוא מתמכר למעשים של הרס עצמי.
בקצרה – בירא עמיקתא. וכשנראה שאין למטה מזה הוא מקבל, בוקר אחד, צו לפינוי זוג ניצולי שואה קשישים מדירתם הזעירה בתחנה המרכזית הישנה, ובמוצאי אותו היום הוא מוצא אדם כפות בתא המטען של מכוניתו.
שני אירועים אלה מנפצים את הבועה של ניתוק וניכור שבה הוא מעביר את ימיו, והוא נאלץ להתמודד עם שאלות על אודות עצמו ועל אודות האנשים החשובים בחייו – שלומית, מארק, אביו, אמו – שעד כה הדחיק בהצלחה.
זוגות בודדים , הרומן שהשלים ישראל סגל בטרם הלך לעולמו, הוא יצירה מדויקת על זיוף, ועל בדידות, ועל חיים של החמצה, ולבסוף – יצירה על כוחו של זיכרון האהבה, על היכולת של האדם להבין, באמצעות הזיכרון, שפעם היה אהוב, ופעם השיב אהבה, שעוד מזומן לו תיקון בחייו, לא משנה כמה השתבשו עם השנים.
זוגות בודדים הוא הרומן הרביעי של ישראל סגל (1944 - 2007). קדמו לו "נעילה", "אחד משלנו" ורב-המכר "וכי נחש ממית?", שזכה לשבחי הביקורת, וכן שני ספרי ילדים – "החזון איש מת באמצע שיעור התעמלות" ו"לעוף כמו ציפור".
איך קורה שמשרתת אחת פשוטה מצליחה, אחרי מותה, להוציא עיירה שלמה מדעתה?
בעיירה סיציליאנית קטנה, כולם מכירים את כולם. וכולם גם הכירו את המשרתת מריה רוזאליה אינצרילו וקראו לה מנולארה – "קוטפת השקדים", כי בילדותה היתה עובדת במטעים. אחר כך, היא עברה לעבוד בבית משפחת אלפליפה המכובדת. טיפלה בילדים, כיבסה, ניקתה, כמו כל משרתת.
אז איך זה יכול להיות שאחרי מותה, ילדי המשפחה מדברים על הירושה שהיא השאירה להם – היא? המשרתת?! ולמה הם תלו מודעות אבל בכל העיירה, כאילו מת קרוב אהוב? ומה פתאום ללוויה שלה הגיע ראש המאפיה של האזור, עם שומרי הראש שלו? ולמה, ארבעה ימים אחרי מותה, פורסמה מודעת אבל נוספת, בעיתון ארצי?
אנשי העיירה מנסים, איש-איש בדרכו, לפענח את חידת חייה ומותה של קוטפת השקדים. דעות, שמועות, וידויים, סודות ושקרים, עוברים מפה לאוזן, והסיפור משתנה, מתפתל, נפרם ושוב מסתבך. איש כבר אינו יודע איפה מסתתרת האמת. וללא האמת – ילדי משפחת אלפליפה לא יוכלו לזכות בירושה.
"קוטפת השקדים" הוא ספר מפתה ומתעתע על חמדנותם של אנשים, על אופייה הקרתני של עיירה, ועל אישה אחת, חזקה ומסתורית, שכולם חשבו שהם הכירו אותה, אבל עוד נכונו להם, ולקוראים, הפתעות רבות.
ליזי בדיחי חשבה שהיא יודעת הכול על מוריס דהאן. הם עבדו יחד יותר מעשר שנים במקומון "הזמן דרום", דהאן ממונה על המודעות והיא על הכתיבה והעריכה. הוא עצמו קיבל אותה לעבודה - מתעלם מכפות רגליה הגדולות, מהמבט המנומנם, מעגילי הפלסטיק הזולים - ועם הזמן נהפך לפטרונה ולחברה הקרוב.
אבל כאשר ליזי רואה אותו יושב בכורסתו ללא רוח חיים, שני קליעים נעוצים בגופו, היא מבינה שעולמה עומד להשתנות. ליזי נשבעת שלא תשקוט ולא תנוח עד שתגלה את זהותו של הרוצח, והפעם יש לה מניע אישי. היא רק לא יודעת עד כמה.
